אצטדיון וסרמיל שתפו אותנו בסיפור שלכם !

[Sir Alex Ferguson]

אין לי מילים לתאר כמה משה ניר יצא הזוי כשלקח את הגביע.

[אסי, דגים]

תמיד דימיינתי ארון תארים נעול במשרד של אסי רחמים, לא ידעתי שהוא שוכב שם בוסרמיל בחושך לבד

[oshri26]

האמת משה ניר הוא הכי מזוהה עם הגביע של 97.
הבן היחידי מתוך ה200 אלף שחיים בעיר הזאת שבאמת מגיע לו להחזיק את הגביע בביתו.

[The red one]

תמיד דימיינתי ארון תארים נעול במשרד של אסי רחמים, לא ידעתי שהוא שוכב שם בוסרמיל בחושך לבד

הוא כן, פשוט אתמול היה את האירוע סיום (סופי סופי) של וסרמיל והגביע עמד שם כדי שיהיה אפשר להצטלם איתו

[CrazyRed7]

'לקחתי את הגביע בשביל להניח אותו על קברו של ראש העירייה איז'ו רגר''. במאי, שנת 1997, הפועל זוכה לראשונה בגביע. יצחק רגר היה אז כבר חולה מאוד במחלה קשה, על ערש דווי. שחקני הפועל באר שבע, יחד עם סגן ראש העיר דאז אנדריי אוזן וכמה עיתונאים הגיעו לביתן של רגר בשכונה ה'. קפטן הפועל דאז, סתיו אלימלך, הגיש לרגר את הגביע ואמר לו ''בשבילך איז'ו''. רגר התרגש וכאילו אסף כוחות והעלה חיוך על פניו.

​​​​​​​בבוקר שאחרי הזכיה משה ניר, כיום עורך הספורט של ברנז'ה, אז שדר פסורט ברדיו דרום, העלה לשידור את רגר ואת הקפטן סתיו אלימלך. ''הבאתם לי גביע של בריאות'', אמר רגר בשידור המרגש. רגר נפטר כשבועיים לאחר הזכייה בגביע זה. הסיפור הזה מלווה את ניר, אוהד שרוף של הפועל ב''ש, כל חייו. לא פעם הוא הזכיר כמה הזכייה שימחה את רגר, שהיה כבר חלש מאוד וכמה כל מי שנכחו באירוע או השתתפו בשידור, התרגשו עד דמעות.

הערב ניר היה עצוב, כמו אוהדים רבים שוסרמיל היה מגרש החלומות עבורם. ''אני חש כאילו באתי להלווייה, לפרידה כואבת, תם עידן'', אמר. מתישהו, כמעט בסוף פרק הנאומים, משה ניר יצא וגם הגביע לא נמצא. ניר לא ענה לטלפון, מה שלא רגיל אצלו. מארגני הערב נלחצו. בעודם מדברים עם המשטרה, הגיע צילום לוואצאפ, בו נראה הגביע מונח על קברו של יצחק רגר ז''ל.

''זה הגביע שלי, של כולם, איך אפשר להגיד שגנבתי אותו? לקחתי את הגביע לאיז'ו, ביום שהורסים את האיצטדיון. רציתי לשמח אותו פעם אחת אחרונה. הגביע אצלי ומי שרוצה אותו יכול לבוא לקחת אותו”

[oranu]

'לקחתי את הגביע בשביל להניח אותו על קברו של ראש העירייה איז'ו רגר''. במאי, שנת 1997, הפועל זוכה לראשונה בגביע. יצחק רגר היה אז כבר חולה מאוד במחלה קשה, על ערש דווי. שחקני הפועל באר שבע, יחד עם סגן ראש העיר דאז אנדריי אוזן וכמה עיתונאים הגיעו לביתן של רגר בשכונה ה'. קפטן הפועל דאז, סתיו אלימלך, הגיש לרגר את הגביע ואמר לו ''בשבילך איז'ו''. רגר התרגש וכאילו אסף כוחות והעלה חיוך על פניו.

​​​​​​​בבוקר שאחרי הזכיה משה ניר, כיום עורך הספורט של ברנז'ה, אז שדר פסורט ברדיו דרום, העלה לשידור את רגר ואת הקפטן סתיו אלימלך. ''הבאתם לי גביע של בריאות'', אמר רגר בשידור המרגש. רגר נפטר כשבועיים לאחר הזכייה בגביע זה. הסיפור הזה מלווה את ניר, אוהד שרוף של הפועל ב''ש, כל חייו. לא פעם הוא הזכיר כמה הזכייה שימחה את רגר, שהיה כבר חלש מאוד וכמה כל מי שנכחו באירוע או השתתפו בשידור, התרגשו עד דמעות.

הערב ניר היה עצוב, כמו אוהדים רבים שוסרמיל היה מגרש החלומות עבורם. ''אני חש כאילו באתי להלווייה, לפרידה כואבת, תם עידן'', אמר. מתישהו, כמעט בסוף פרק הנאומים, משה ניר יצא וגם הגביע לא נמצא. ניר לא ענה לטלפון, מה שלא רגיל אצלו. מארגני הערב נלחצו. בעודם מדברים עם המשטרה, הגיע צילום לוואצאפ, בו נראה הגביע מונח על קברו של יצחק רגר ז''ל.

''זה הגביע שלי, של כולם, איך אפשר להגיד שגנבתי אותו? לקחתי את הגביע לאיז'ו, ביום שהורסים את האיצטדיון. רציתי לשמח אותו פעם אחת אחרונה. הגביע אצלי ומי שרוצה אותו יכול לבוא לקחת אותו”

שמע זה ענק, החזיר אותי אחורה לתואר ראשון כאוהד וללא ספק אחד המרגשים, בא לי שוב גביע.

[אדום זקן]

אני אגיד כאן משהו לא פופולארי ורגשני.
האיצטדיון הזה נהרס ואיתו הלך גם כל הסחלה שעליו גדלנו.
איצטדיון קר ומנוכר שלשבת בו היה עינוי מתמשך,ללא אווירה ביתית מלא בנאחס כאילו בנו אותו מעל בית קברות מוסלמי.
איצטדיון שלא ייצג ולו במשהו את העיר והקבוצה אלה רק עשה לה נזק תדמיתי ומקצועי.
עונש היה האיצטדיון הזה רק סבל ושעזבנו אותו נכנסנו לעידן חדש,של עוצמה,כח והרבה תקווה לעתיד.
שלום ולא להתראות

[clark kent]

ההתרגשות של הרוב הוא לא מהמבנה שאתה מתאר אותו במדויק.
הפרידה היא מהמקום שהיה לנו כזיכרון.
זכרון ראשון לעלות במדרגות מחזיק את היד של אבא.
פעם ראשונה שראינו את הדשא הירוק והענק.
הגול הראשון.
העידוד העוצמתי בזמן הפסד.
ההקפצה של אופיר חיים נגד הרצליה.
המחיאות כפיים לצסאווה בגביע הטוטו.
המשחק מול רעננה אחרי פרשת המכירה.
הנצחון על ביתר בגביע.
המחווה האחרונה ללופא.

אנחנו נפרדים מרגעים שנחקקו בזכרון.

תודה וסרמיל

[אדום זקן]

ההתרגשות של הרוב הוא לא מהמבנה שאתה מתאר אותו במדויק.
הפרידה היא מהמקום שהיה לנו כזיכרון.
זכרון ראשון לעלות במדרגות מחזיק את היד של אבא.
פעם ראשונה שראינו את הדשא הירוק והענק.
הגול הראשון.
העידוד העוצמתי בזמן הפסד.
ההקפצה של אופיר חיים נגד הרצליה.
המחיאות כפיים לצסאווה בגביע הטוטו.
המשחק מול רעננה אחרי פרשת המכירה.
הנצחון על ביתר בגביע.
המחווה האחרונה ללופא.

אנחנו נפרדים מרגעים שנחקקו בזכרון.

תודה וסרמיל

וואלה אח שלי כל הכבוד לכם,אני אין לי שום זכרון טוב מהמקום הזה חול וכולרה.

[Sir Alex Ferguson]

אני אגיד כאן משהו לא פופולארי ורגשני.
האיצטדיון הזה נהרס ואיתו הלך גם כל הסחלה שעליו גדלנו.
איצטדיון קר ומנוכר שלשבת בו היה עינוי מתמשך,ללא אווירה ביתית מלא בנאחס כאילו בנו אותו מעל בית קברות מוסלמי.
איצטדיון שלא ייצג ולו במשהו את העיר והקבוצה אלה רק עשה לה נזק תדמיתי ומקצועי.
עונש היה האיצטדיון הזה רק סבל ושעזבנו אותו נכנסנו לעידן חדש,של עוצמה,כח והרבה תקווה לעתיד.
שלום ולא להתראות

מאוד מסכים איתך מבחינת ההרגשה, לא לקחתי כסא או שלט למזכרת מוסרמיל, לא הייתי באירוע שהאוהדים הפיקו בזמנו, דחיתי את ההצעה ללכת לראיון היום בוסרמיל שאליו הוזמנתי מטעם חדשות 13 כדי לדבר על הריסת האיצטדיון, הרבה בגלל שסחבנו עם האיצטדיון הזה לפחות עשר שנים יותר מידי.
הזיכרונות תמיד ישמרו אצלי, אבל לא בגלל שמדובר בוסרמיל פיזית אלא בגלל שמדובר בהפועל באר שבע, בדיוק כמו הגול של רוסו ברמת גן או החגיגה של יזרסקי תלוי על המשקוף בטדי או אופיר חיים תוקע את הכדור בחיבור בשכונת התקווה או פיטר אמולה עם הסלטות בוינטר או אמיר אבוטבול מתעופף למספרת בבלומפילד.

[gooner]

הזכרון שלי מוסרמיל הוא של מופת הנדסי:
מכל נקודה באיצטדיון, כשהבטת אל הדשא ראית עמוד.
ואת המקומות הכי טובים באצטדיון, מול קו האמצע, שמרו כפתח יציאה לאמבולנסים.

[אדום זקן]

מאוד מסכים איתך מבחינת ההרגשה, לא לקחתי כסא או שלט למזכרת מוסרמיל, לא הייתי באירוע שהאוהדים הפיקו בזמנו, דחיתי את ההצעה ללכת לראיון היום בוסרמיל שאליו הוזמנתי מטעם חדשות 13 כדי לדבר על הריסת האיצטדיון, הרבה בגלל שסחבנו עם האיצטדיון הזה לפחות עשר שנים יותר מידי.
הזיכרונות תמיד ישמרו אצלי, אבל לא בגלל שמדובר בוסרמיל פיזית אלא בגלל שמדובר בהפועל באר שבע, בדיוק כמו הגול של רוסו ברמת גן או החגיגה של יזרסקי תלוי על המשקוף בטדי או אופיר חיים תוקע את הכדור בחיבור בשכונת התקווה או פיטר אמולה עם הסלטות בוינטר או אמיר אבוטבול מתעופף למספרת בבלומפילד.

ברור שהזכרונות הללו יישארו הרי בסופו של יום גדלנו שם והפכנו לאוהדים שרופים.
אבל מבחינת האיצטדיון עצמו אין לי שום כוונה לזכור אותו או להתרפק עליו בערגה.
הריח המצחין של השתן בקירות,החמולות בשער 2,שריקות הבוז שקצת לא הולך,המרחק העצום של הטריבונות מהמגרש,זה שאתה צריך להגיע 10 שעות לפני משחק למה כל אחד שומר מקום לבני דודים שלו כאילו הם באים מרהט.
זה מגרש שבייש אותנו כמועדון ועיר.

[הראל]

כמה שהוא היה דוחה מגעיל מסריח ואי אפשר לראות כדורגל בו, התרגשנו כל שבועיים להגיע אליו.

[שמעון א]

זה מגרש שבייש אותנו כמועדון וכעיר.

אמת.
אמנם לא נעים להגיד את זה, אבל זה בהחלט המשפט שאומר את הכל.

[Sir Alex Ferguson]

WOW