אדום זקן כתב:
אחרוג ממנהגי ואומר טרם דבריי שאני באמת מכבד אותך כאחד ממקימי הפורום הזה ואין כאן שום דבר אישי.
אבל..
וואלה נשבר הז**,נשבר הז** משנאת חינם לנבחרת שנקראת נבחרת ישראל.
לא משנה מה ההתאחדות עושה,לא משנה מי המאמן,לא משנה מה ההרכב.
זאת פאקן נבחרת ישראל.
אחד מהסמלים הלאומיים האחרונים שיש עליהם קונצנזוס שנשארו כאן.
שנבחרת ישראל משחקת זה ממש לא משנה את מי אתה אוהד ובעד מי אתה כשחקן.
זה הפטריוטיזם בהדרו.
כמו בנבחרת אלבניה,סרביה,יוון,אנגליה,סקוטלנד,ארגנטינה,ברזיל,וכל נבחרת בעולם.
השנאה שלכם לנבחרת היא מביכה,לא פטריוטית,מוזרה אפילו.
למה? מאיזה סיבה?
כשאני מתעצבן על שירת ההמנון זה בדיוק בגלל העניין הזה.
אבל אממה,הפורום הזה נהיה שלוחה של מרצ.
חס וחלילה שתגיד מילה,גם אם היא מוצדקת,"מה פתאום?,למה שישירו את ההמנון?,הרי הם מדוכאים כאן!!"
אז זהו שלא!! אי שירת ההמנון הוא עניין פוליטי,פנימי,ערבי ונעשה משיקולים פוליטיים פנימיים.
לקבל דקות וזמן בנבחרת כן,לשיר את ההמנון ולהזדהות עם המדינה לא!
אני מציע גם לך להגיע למשחק ביום ראשון,כי אני מגיע ומרחוק תאמין לי.
התרגשות שיא שזה בטרנר.
אנסה לתת את הצד שלי בעניין.
החוויה הראשונה שלי מנבחרת ישראל הייתה באולימפיאדת מונטריאול 1976.הייתי בן 7 ובלילות עקבתי בלהט איך הנבחרת מעפילה לרבע הגמר תוך כדי הדחת נבחרת צרפת של מישל פלאטיני. רק נבחרת ברזיל עצרה אותנו בתוצאה של 4-1.
באותן שנים באמת שהנבחרת הייתה מעל הכל. איצטדיון רמת גן היה מפוצץ כל פעם. גם אם האכזבות נמשכו. קמפיין מרתק עם גק מנסל האנגלי בבית אירופי לקראת מונדיאל 1982 כאשר נבחרות כמו פורטוגל משאירות כאן נקודות.
לאחר מכן השנים של אוקיאנה ומשחקים הזויים נגד נבחרות ששיחקו יחפים. אבל כל פעם אוסטרליה הייתה מדיחה אותנו עד קמפיין איטליה 1990 בו הצלחנו להדיח פרנק ארוק המניאק. משחק גורלי בשעה 7 בבוקר של יום ראשון. אני כולי בסרטים כי צריך להיות בצבא בשעה 10 בבוקר אז יוצא ב5 מבאר שבע ומצליח למצוא בתחנה המרכזית חנות עם טלוויזיה ורואה את אלי אוחנה מפרפר אוסטרלים עד השער תוך כדי שניסים קיוויתי נחנק בשידור. הנה הנבחרת עולה לפלייאוף למונדיאל. אושר אדיר. לא משנה הפועל או מכבי, ימין או שמאל. כמעט מדיחים את קולומביה. מרחק של שער החמצות בלתי נתפסות של רוני רוזנטל והחברים.
אני עושה הכל בכדי להגיע למשחק. קצין בגדוד שריון ברמת הגולן נוסע לתל אביב. משם לקריה להפקיד את הנשק. לאצטדיון. משחק מותח ביציע הדרומי ברמת גן. חזרה בלילה לקריה ולהתחנן לקבל את הנשק כי הכל סגור שם בלילה ואז מונית דאות חזרה לצפון.
גם השנים לאחר מכן כשחזרנו לאירופה היו בתמיכה של כולם בנבחרת של שלמה שרף. חוץ מאבי רצון...
בהתחלה חטפנו חמישיות אבל מידי פעם הבלחנו כולל הלילה הקסום בפארק דה פראנס עם מאיר איינשטיין שנחנק מאושר.
מגמת ננדתפרות נמשכה עד שהעפלנו לפלייאוף היורו של שנת 2000 נגד דנמרק בקפמפיין הפכפך בו ראינו את הניצחון הכי משכנע אי פעם של נבחרת ישראל על אוסטריה 5-0. בלתי נתפס. משחק ענק של אייל ברקוביץ. ענק.
אבל אז הגיע השבר הראשון שלי. לאחר התבוסה המשפילה בבית נגד דנמרק בא יונתן הללי עם הסקוף היחידי שלו בחיים על הזונות שבילו עם השחקנים ערב המשחק במלון. הייתה עדות של אחת הנשים שהגזבר של השחקנים היה קירח. עד היום לא ברור אם זה היה אבוקסיס או רביבו ששילם.
זו הייתה יריקה בפרצוף.
למרות הכל המשכנו בכל הכח בטח לאור האינטיפאדה שפרצה וגרמה להרבה קבוצות ונבחרות לנסות ולא להגיע לישראל. למרות הכל הגענו למשחק מכריע נגד אוסטריה בבית על כרטיס לפלייאוף וגם אני צעקתי שאוטו באריץ בן זונה. ראיתי איך אבי נימני שובר את החומה והלב של כל המדינה ונותן לבעיטה סתמית של אנדי הרצוג לגדוע את החלום פעם נוספת.
אני כותב כל זאת כי החוייות האלו היו חוויות קולקטיביות. קונצנזוס מוחלט.
איך שאני מבין הנתק בין הנבחרת לקהל קרה כאשר מאמנים כמו קשטן וגוטמן הפכו את הנבחרת לסניף של הפועל תל אביב. שכטר, זהבי, ורמוט היו מורמים מעל כולם. כבר בתקופת גוטמן זהבי ביצע עברות משמעת כולל הברזה ממחנה אימונים אבל זו כבר לא הייתה נבחרת של הקהל אלא נבחרת של ערן זהבי. זה כמובן החמיר עם אלישע. כבר כמעט 10 שנים שאין נבחרת ישראל. לא מזדהה עם פולחן האישיות שעושים לזהבי. כבר ראינו נבחרות ישראל שמפסידות ונכשלות אבל לא ראיתי כזו התבטלות בפני מישהו שגם אותו לא מעניינת נבחרת ישראל.
זה הסיפור שלי עם נבחרת ישראל כבר מעל ל40 שנים. לילות לבנים, נסיעות לרמת גן מכל חור וכל תקופה, מפחי נפש אבל גם רגעי אושר וגאווה. אבל בשנים האחרונות אין נבחרת ישראל. מה שיש זו פיקציה מבחינתי.
לגבי ההימנון. באסה לגמרי שלא כולם שרים. ברור שהמצב האופטימלי היה שכולם שרים אבל אני לא מכיר פיתרון לנושא הזה במציאות המורכבת של החיים שלנו כאן שיהיה מבוסס על ערכי המדינה שלנו בלי קשר למי נמצא בשלטון.
