מה ב׳תואר אחד לעשור׳ בממוצע (מבערך שנות ה-50) גורם לנו להיות ׳שבעים׳ ולא ׳להתרגש׳ מעונה שבה אנחנו מקום שני (רק עוד פעם אחת בהיסטוריה סיימנו במקום השני כמדומני).
שתי העונות הקודמות שהסתיימו בתואר (גביע) ובשלב בתים של הליגה האירופית יוכתרו על ידי רוב הקהל כעונות ׳כשלון׳ כאשר הן צריכות להיות מוכתרות כ׳עונות היסטוריות׳.
כמה מועדונים יכולים להתבשם בשלב בתים בליגה האירופית? כמה מועדונים יכולים להתבשם בתואר?
האם איבדנו את זה לגמרי? לא מובן מאליו שמועדון שתקציבו (בשל העדר הכנסות מפרסום/מכירות שחקנים ואצטדיון מוגבל בקיבולתו) מוגבל לכ-40-50% משל מכבי חיפה/ת״א מצליח לסיים לפני אחת מהן, ועל פניו רלוונטית עוד בחודש אפריל לכל התארים. ובכל זאת, ׳לא מרוצים׳.
אני קורא לכל אחד ואחד מכם/ן, תעשו זום אאוט לרגע, תבינו באיזה תור זהב אנחנו חיים, ותנצלו כל רגע. כל רגע, להתרגש, לשמוח, לחשוב שזו הפעם האחרונה.
אלוהים עדי, שבימים משנות ה-80 המוקדמות שאני נמצא במגרשים, מה שאנחנו חווים היום היה הפנטזיה שלי, שלא האמנתי שאי פעם אגשים.
אז בלי ביקורת כלפי איש מכם/ן, בואו נהנה ממה שיש-לאחרים אין את זה.
יאללה הפועל!

