בפעם החמישית :: הפועל ב״ש אלופת ישראל!

[שיש]

לא מעכל בכלל
פאקינג 3 ברצףףףףף
אנחנו אימפריה

[סתיו אלימלך]

עכשיו יכול למות בשקט.

[yedidel]

חזרתי הביתה, עוד שוקל אם ללכת לפורום. רק התיישבתי הרגשתי כזה גל של עייפות כאילו אני שיחקתי...
פשוט עונה מתישה

[RedBend]

בוקר של אופוריה
מאי זה חודש של אופוריה כבר שלוש שנים
ואם אתה באר שבעי ימני מצביע ביבי חובב אופניים ואירויזיון אז השנה זה באמת השיא שלך (רק ליברפול נשארה וזהו)

[ארז3333]

יאלל'ה להסתער על היעד הבא: אליפות שישית ורביעית ברצף. להשתוות להפועל פ"ת ובית"ר י-ם,ולעבור את מכבי נתניה.

[אלדר]

איזה עונגגג

כמה כיף להיות אלוף !!!!

קצת ילדותי:
הגשמתי חלום ילדות ופרצתי לדשא

[South Boy]

פשוט. לא. נתפס.
אליפות אחת עוד הייתה בגדר חלום, שלוש ברצף? לא יודע איך מעכלים דבר כזה בכלל.
ההלם היה גדול יותר אפילו מהשמחה, אני פשוט לא מצליח לעכל את הסיטואציה.

[RedBend]

הית לדג'ר הי"ק (להלן הג'וקר באביר האפל) אמר
"אני כמו כלב שרודף אחרי מכוניות, לא אדע מה לעשות אם אתפוס אחת"

תמצית ההרגשה שלי אחרי 3 אליפיות
אין דרך לתאר

[clark kent]

רק עוד כמה שנים נבין באמת...
איך תמיד השיר הזה מביא אותי לדמעות (באמת שלא חשבתי שירדו גם השנה) we are the champions!!!!!!

[Sir Alex Ferguson]

אחרי שהיה לי זמן לעכל, חייב לכתוב:

שושלת!

שלוש אליפויות רצופות, איך מעכלים את זה? איך עוברים מכל השנים שהיינו חולמים (ובתקופות מסוימות אפילו לא העזנו לחלום) על אליפות אחת, לא מעבר לכך, למציאות הנוכחית?
למגרש ביתי שחווה הפסד ראשון במשחק חסר חשיבות אחרי שאנחנו כבר אלופים במשך שלוש שנים?
לקבוצה שפעם הייתה עושה במכנסיים כמעט בכל מעמד מחייב, גמר גביע, משחקי עונה, משחקים חשובים, משחקים מול הגדולות, והיום יוצאת למשחקי חוץ מול הקבוצות הגדולות, שעוד מתמודדות איתך על האליפות, ויוצאת מנצחת, לפעמים אפילו מפרקת את אותם קבוצה לעיני הקהל הביתי?
איך עוברים ממצב שבמחזורים האחרונים אנחנו בים בגלל שאנחנו לא קרובים לאיים על התואר בכלל יכולת מקצועית בינונית למציאות שבה עונה שנייה ברציפות אנחנו בים כמה מחזורים לפני סוף העונה בגלל שהבטחנו את האליפות מבעוד מועד?
איך עוברים משחקנים כמו סונרה, יוסי תורג'מן, מוטי מלכה, שמעון הרוש ורבים וגרועים, לשחקנים מהכי טובים שדרכו בליגה הראשונה כמו טוני נואקמה, ג'ון אוגו ומיגל ויטור?
איך עוברים מהמערכת של זינו, שבה כל משבר היה מרסק את המועדון, שולח אותו לשנים רבות של גלות בליגה השנייה ולמגרשים לא ראויים לאכלוס אדם (מי אמר יציע זמני שהוקם בקריית גת לכבוד אוהדי הקבוצה והיה מכלאה לכל דבר?), למערכת של אלונה שבה גם בעונה כמו הנוכחית שהכל עבר עלינו עדין סיימנו עונה עם נגיעה מליגת האלופות, שלב בתים בליגה האירופאית ואליפות נוספת מס' מחזורים לפני סוף העונה?

האליפות הראשונה הייתה אליפות של תשוקה כשברדה הוא הסמל שלו, של מאבק מול המועדון הכי מעוטר בישראל, מול המועדון עם התקציב הכי גדול בתולדות ישראל, עם שחקן הליגה הכי טוב שהיה כאן מאז ומעולם, ומול כל זה עמד מועדון שחלק גדול מהאוהדים שלו חיכה 40 שנה כדי לחגוג אליפות והחלק השני מהיום הראשון שלו במגרשים, לא משנה מתי זה היה, שמע שוב ושוב את הסיפורים על דור האליפות כדי מצד אחד לנטוע בכך תקווה ברגעים הקשים אבל מצד שני לגרום לזה שהפילה תהיה הרבה יותר כואבת כי בעיניך אתה הפועל באר שבע הגדולה שרק מחכה לאדם הנכון שיקח אותך למקומך הטבעי. ואז הגיע ברדה, ולקח אותנו עם נחישות ותשוקה לאליפות שצעקת היש שלה כשזכינו באליפות הייתה צעקת היש הכי חזקה שנשמעה בישראל מזה הרבה מאוד שנים.

האליפות השנייה הייתה אליפות של איכות כשמיגל ויטור הוא הסמל שלה. מיגל ויטור בשיאו הוא השחקן הכי איכותי שאני ראיתי בישראל. מסוג השחקנים שאתה רואה בימי שלישי ורביעי בטלויזיה במשחקי ליגת האלופות, לפעמים גם בשלבים המתקדמים, ופתאום אתה רואה אותו ממש ממולך, באיצטדיון שלך, במרחק נגיעה ממך. אני זוכר שביקשתי מהחבר שלידי במשחקים הראשונים שלו לצבוט אותי. באמת שלא האמנתי שזה אמיתי, ששחקנים ברמה הזאת לובשים את המדים של החולצה שלי. והטופ של הטופ היה הזכייה באליפות, במשחק חוץ מול מכבי תל אביב בפלייאוף שעד לאותו רגע ניצחנו בו את כל המשחקים. איזה עוצמות.

האליפות השלישית היא אליפות מנטלית, אליפות קשה, של לחצוב מים מהסלע, של לגרד ניצחונות, של להיתקל במשבר ולעבור אותו ואז לעבור עוד מאה משברים בדרך, כשבשלב מסוים מכבי תל אביב מנצחת אותך ועוברת אותך אחרי סיבוב שני מושלם שלהם וכולם כבר מדברים על שובע, ועייפות, ושהפציעות והמשברים יכניעו אותנו, ואז משם למרות הכל להרים את הראש ולזכות באליפות נוספות, באליפות שהיא אולי הכי גדולה מכל הקודמות בגלל שהגיעה אחרי שתי אליפויות ואחרי כל כך הרבה משברים, אליפות שאולי פחות יעריכו בגלל הכדורגל אבל היא כניראה הכי גדולה וזאת ששמה חותמת שלפנינו אחת הקבוצות הכי גדולות שהיו כאן, בדיוק כמו מאור מליקסון שהוא בעיני הסמל לאליפות השלישית, שבלי מספרים יבשים אבל עם מוח כדורגל נדיר סחב אותנו כל הדרך לאליפות כשהוא השחקן עם מספר הדקות הכי גדול אצלנו בעונה שאנחנו הכי היינו צריכים אותו.

לפעמים חלומות מתגשמים...