במחקר אקדמי ראוי והגון מקובל לתת קרדיט במידה שמתארת את תרומתו של אדם זה או אחר למחקר. כשנתבקשתי מאריק לכתוב טור זה, שאלתי את עצמי איך כל ענין המחאה התחיל וכיצד התפתח.

 

בתום עונת 2003-2004 שוחחתי עם אריגיא ברגר על עתידה של הקבוצה ועל תפקידנו כאוהדים. אריגיא אמר אז: ”זו העונה האחרונה שאני מגיע למשחקי הקבוצה כל עוד אלי ז'ינו בסביבה". כשחשבתי על דבריו, הגעתי למסקנה שאני מסכים עם אריגיא לגמרי. יתר על כן, בטור שכתבתי לאתר HBS בעונת 2002-2003 בעת שכפו על אליניב ברדה לעבור למכבי חיפה ציינתי שהדבר היחיד שמחזיק אדם כאוהד של קבוצה הוא התקווה. תקווה להישגיות ספורטיבית כלשהי, כאשר גודל התקווה תלוי בגדולתה של הקבוצה. גדולתה של הקבוצה נגזרת משני פרמטרים עיקריים – הישגי העבר שלה וגודלו הפוטנציאלי של קהל אוהדיה. לפי מבחן זה אין ספק שהפועל באר-שבע עם שתי אליפויות, גביע וקהל (ברובו מאזור הנגב) של רבבה במשחקי הבית בעונה מצוינת, הוא אחד מששת מועדוני הכדורגל הגדולים בארץ. כששבנו לליגת העל בתום עונת 2000-2001, תקוותי היתה לחדש את ימי שנות השבעים עת אבי היה אוהד שרוף של הקבוצה. הכל היה מוכן: סגל מקומי מוכשר מאד ורעב (אליניב, אלעד, יניב ועוז), יחד עם שחקני רכש טובים מאד (אופיר, דייוי ואח"כ קאקו), סמלי עבר בשלהי הקריירה (אסי וסתיו) וקהל רעב להישגים לאחר שנות דשדוש בליגה השניה. מהר מאד הפועל באר-שבע התקבעה כמועדון כדורגל נחמד עם פוטנציאל לגדולה, אך קטן בפועל. בכל פעם שדגדגנו את הצמרת הגבוהה נמכר אחד מכוכבינו לאחת מירובותינו לצמרת (אליניב למשל, שהיה כוכב מקומי מבטיח ומוערך מאד בקרב רוב אוהדי הקבוצה נמכר למכבי חיפה - אז בצמרת ליגת העל, כשהיינו מרוחקים ממנה נקודה באמצע העונה!). פרט לענין זה, נדבק רפש למועדוננו שכלל חוזים כפולים, יחס מכוער לשחקנים זרים שהמלך לא חפץ בייקרם, התייחסות מזלזלת לקהל, איוש תפקידי מפתח במועדון ע"י אנשים לא ראויים. בהמשך לשיחה זו אריגיא אמר שאפשר לנקוט בצעדי מחאה כנגד אלי זינו אז היו"ר והבעלים של הקבוצה.

 

בעונת 2003-2004 נפל דבר מבחינתי – לא רכשתי מנוי. באחת מנסיעותי למשחקי החוץ בעונת מפנה זו דיברתי עם שניים מבין הדור הצעיר של האוהדים (שאני "מאוהב" בו מאד) – משה אוחיון ושמוליק חכם. הסברתי להם שאני למשחקי הבית לא אגיע יותר ואשתדל להגיע למשחקי החוץ, משום שזו דרך הוגנת מבחינתי לפגוע בכיסו של אדם שאין לי ספק שטובת המועדון היא לכל היותר מטרתו המשנית. בשיחה זו אמרתי גם שכאוהדים חובה עלינו לנקוט צעדים פעילים וחוקיים כדי לגרום לאלי ז'ינו ללכת: הפגנות, משמרות מחאה, שלטים בגנותו במשחקי הבית, ואף החרמתם של משחקי הבית. כעבור שבועיים קיבלתי טלפון משמוליק, ששאל אותי מה בדבר משמרות המחאה אותן הזכרתי. לאחר שהבנתי שהבחור רציני נפגשנו כמה חבר'ה והתחלנו להתארגן ברצינות לקיומן.

 

במשמרת המחאה הראשונה שהתקיימה וזכתה לכיסוי תקשורתי מקומי נרחב לא נכחתי. בכל המשמרות שבאו אח"כ נכחתי גם נכחתי, ובנוסף לקחתי על עצמי את ארגונן. יש לציין שבמשמרות המחאה באה לידי ביטוי באר-שבע היפה, ולצערי, גם באר-שבע האחרת. אז מה היה שם במשמרות המחאה? ראשית כל, אנשים טובים: משה ומזי אוחיון, בוריס פייר, אליק ניימן, שמוליק חכם, אריגיא ברגר, סיוון לינדה ונועם (השכן הקטן של אלי ז'ינו "הגדול"). המקום והזמן: המדרכה מול הבית ברחוב משה וילנסקי 8, כל יום חמישי משבע עד שמונה בערב, בחורף ובאביב. הסידור היה שבכל יום חמישי הייתי מגיע ממכון ויצמן לבאר-שבע, אוסף את אריגיא, אליק, שמוליק ובוריס, כאשר במקביל מגיעים סיון, משה, מזי ונועם. היינו עומדים שעה בשקט עם שלטים נגד הניהול של אלי ז'ינו. לעיתים הצטרפו אלינו עוד אנשים, לפעמים נשלחו צלמים של העיתונות המקומית, ולפעמים היו פריצות שידור של דרום TV שאז העסיק את הלוחם הגדול של הפועל ב”ש – משה ניר. בכל משמרת הקפדנו לעמוד לפחות חמישה, בשקט ומבלי להתעמת עם מקורביו של הנבל הספורטיבי.

 

חשוב לציין שלא רצינו ליצור קרע בינינו לאוהדים שלא מוחים ומגיעים עדין לוסרמיל. ציינתי אז בפני חבריי שאין לי ספק שבתום עונת 2003-2004, דודו עזריה, נמרוד ברדה, מישל בשני ואחרים מבין חברי מועדון האוהדים יצטרפו להחרמת המשחקים, במיוחד לאור העובדה שאלי ז'ינו (שוב) לא עמד בהסכם אותו חתם עם מועדון האוהדים בדבר מימון נסיעות ועזרי עידוד. הייתי משוכנע שלרוב האוהדים אותם הכרתי במרוצת שלוש השנים בלאומית ייפול האסימון, והם יבינו שהפועל ב"ש בראשות אלי ז'ינו הוא מועדון בלי עתיד. תפקידנו היה בסך הכל להאיר את הדרך.

אכן, בתום אותה עונה, הצטרפו עוד אוהדים רבים וקולניים מיציע 5 להחרמת המשחקים. בקיץ הייתה הפוגה במשמרות המחאה. במקביל מועדון האוהדים (שרובנו חברים בו) החל בארגון פעילות מחאה נגד הניהול הקלוקל של ז'ינו וחבר מרעיו שכלל נסיעות מחאה ברחבי העיר (“רונדו"), הדבקת שלטים וסטיקרים ברחבי העיר וחידושן של משמרות המחאה.

 

במסגרת המחאה, כפי שכבר ציינתי, נתקלנו בפניה של באר-שבע האחרת. באר-שבע של שוטרים בשירות אזרח אמיד, שלא תמיד פועלים באובייקטיביות. רוצים דוגמאות? משטרת השריפים בבאר-שבע פינתה אותנו לא אחת ממשמרות המחאה, למרות שלא היה צורך באישור משטרה לקיום משמרות מחאה הקטנות מ20 איש (ועדין שרפתי שעות במשטרת באר-שבע כדי להשיג אישור כזה). כששלפתי פסק דין מפורט של השופט ברק בו הוא מציין שקיום משמרת מחאה מול בניני מגורים הוא בעייתי רק אם לא שומרים על הסדר הציבורי ומשתמשים באמצעי הגברה (והרי אנו עמדנו בשקט), השוטרים לא מצאו ענין בחוק היבש ובפסק הדין ואיימו שאם לא נתפנה מהמקום נעוכב לחקירה. ואולי המצחיקה מכל, הייתה טענת השוטרים שאסורה התכנסות של יותר משני אנשים ברחוב לפי חוק מנדטורי, מחשש לפעולת טרור! ללא ספק משטרה למופת.

באר-שבע האחרת היא גם זו של העיתונאי ואיש הספורט, איברהים אבו רקייק, שמרשה לעצמו להכות את מישל בשני שעמד בשקט וצילם את אחת ממשמרת המחאה. באר-שבע שבה עורך הדין של המועדון, ניב כהן, "רומז" בקולו בראיון לתחנת הרדיו המקומית שנגד אנשי משמרות המחאה ינקטו צעדים של אלימות פיזית, ושבציניות של עסקן ליגה ז' משווה בין מחאה לגיטימית, תרבותית ושקטה של אוהדים לבין רצח רבין.

 

מה למדנו ממשמרות המחאה? למדנו שהפועל באר-שבע בכדורגל יש חבורת אוהדים צעירים ובוגרים כאחד שהם אנשים טובים והגונים המוכנים להלחם על עתידה של הקבוצה אותם הם אוהבים מגיל צעיר. מה השגנו במשמרות, אתם ודאי שואלים? לא אתהדר בעובדה שאנו הגורם העיקרי שהביא למכירתה של הקבוצה לידי אלונה ברקת. שכן אילולא האדם הנפלא, אלונה ברקת, קרוב לודאי שהמועדון היה מתפרק כמו הפועל לוד ז"ל. ללוא ספק היינו מעין קילוח גשם דק השוחק את סלע הגיר באיטיות ובעקביות, ושהכניס לתודעה המקומית שחובה לבוא שינוי אם שואפים לעתיד ורוד עבור הפועל באר-שבע.