סמרטוטים אחד אחד

ידידאל אלחיאני כבר לא יכול להשאיר את המילים הקשות בבטן

קשה לכתוב ביום כזה. לא יודעים איפה להתחיל. הרי אתה בתור אוהד חשת את הסכנה מרגע ההגרלה. כולם דיברו על זה בפורומים. כולם היו דרוכים. אז איך זה שדווקא אלו שזאת העבודה שלהם שוב באו לטייל?

זה מדהים ומתסכל. כל כך הרבה אנשים אוהבים את המועדון הזה, כזאת סביבה תומכת, בטח שבתקופה האחרונה. רק בחודש האחרון התגייסו כל כך הרבה אנשים שדואגים לעתיד, השקיעו כל כך הרבה זמן ומאמץ, והנה במחי משחק אחד השחקנים מצליחים להחזיר אותנו עשרה צעדים אחורה.

היו סינדרלות בעבר. זה אפילו אחד הדברים היפים שמפעל הגביע יכול לייצר. אבל לא במצב הזה. לא שכולם יודעים איזו תקופה קריטית זאת למועדון, לא שהגביע הזה הופך להיות נוצץ יותר מכל עונה, לא בתקופה שכל העיר עומדת על רגליה האחוריות בשביל לתת את כל האהבה והתמיכה שרק אפשר.

שחקנים יקרים (תרתי משמע), אני חייב לשאול, מה עוד הייתם צריכים?

שכר ותנאי תעסוקה מהטובים בארץ? קיבלתם.

יריבה מהלאומית, שלמרות בניית הסגל השערורייתית שנעשתה כאן ע"י עזורי עדיין נחותה ממכם בכל עמדה במגרש? קיבלתם.

דחיפה מאסיבית של הקהל ללא תנאי בחודש האחרון? קיבלתם.

תמרור אזהרה בדמות הפועל פ"ת אתמול? קיבלתם.

זה מחזיר אותי להרמת הכוסית במועדון שהייתי נוכח בה אתמול. כל השחקנים עומדים בצד, נראים כאילו הכריחו אותם להיות שם, בזמן ששרי ממשלה אוהדי הקבוצה נואמים בהתלהבות. לא עברה חצי דקה מהרמת הכוסית וכבר לא ראיתי שם אף שחקן, כולם כבר בדרכם הביתה. שום התעניינות, קצת דיבור עם האוהדים והמאמנים שנכחו שם, אפילו לעמוד דקה ולהתחבר למסורת. רגע, לא מדובר פה באנשים שזכו להרוויח כסף מהמקצוע שהם אוהבים?

זה פשוט מדהים, הרי אני זוכר שבתור חייל חובה ממורמר היה לי יותר חיבור למקום, יותר מחוייבות. מדובר פה בספורט, כדורגל, ענף תחרותי שמזריק לך את האדרנלין כל כך חזק. כל ילד חולם על להיות שחקן ולתת גול מול קהל, כל ילד חולם על טעמו המתוק של הניצחון.

אבל לא אתם. שום תירוץ לא נשאר לכם. לא מאמן שהציב אתכם לא נכון, לא קהל שקילל והלחיץ, אפילו לא קבוצה יריבה שבאה להסתגר ותיסכלה אתכם.

גיא עזורי הצליח באופן מרשים לרכז בקבוצה אחת את מיטב החובבנים של הכדורגל הישראלי. אני יודע שלא כולם כאלה, אבל ביום כזה לא נשאר לי כח לחפש צדיקים בסדום.