"זה תמיד ככה"

לכבוד הקוראת אלונה ברקת,

למרות הנטייה שלי לכתוב טורים רבים שמוקדשים לקוראים ספציפיים, בדרך כלל ההנחה הבסיסית היא שאף אחד לא קורא. לשם שינוי אין לי ספק שאת קוראת את המילים האלה. את הטור הזה בחרתי לכתוב לפני מסיבת העיתונאים. אני לא רוצה לשמוע מה תאמרי שם, כי הפחד עכשיו הא קשה מנשוא.

אני רוצה לספק לך על מרבית שיחות השולחן שיש לנו בבית, כמשפחה שרובה (או הרוב הדומיננטי שבה, אני ואבא מתוך 5 נפשות) אוהב ספורט ואת הפועל באר שבע לא פעם עולה נושא הקבוצה. מלבד מילים כמו "למה את מבואסת כל פעם מחדש, זה תמיד ככה" עולה גם הכבוד וההערכה שלי אלייך "מה יש לה לחפש שם?" שואלים אותי שוב ושוב. האמת? אין לי ממש תשובה.
אני רק יכולה לקוות שמצאת את מה שחיפשת. שגם אם תבחרי לעזוב, לא תעשי זאת רק עם תחושת פספוס. שאולי האהבה שהקהל נתן לך (אני אומרת אהבה כי נראה לי שזה בהחלט לא חסר, בנוגע להערכה אפשר להתווכח) זה מה שחיפשת. אולי זה גם מה שיגרום לך להישאר.

אין ספק שהקהל כדורגל, כמו כל אספסוף, הוא דבר בוגדני במיוחד, ממש כמו בסצנה מתוך 1984 אפשר לשנות את דעתו ממש בקלות. להראות לו שמי שחשבנו שהוא חבר עד לפני רגע הפך להיות האויב ולהיפך, ובקהל של באר שבע האפקט הזה חזק במיוחד. מספיק שיהיה קצת שקט, שישמעו את המקללים ועוד מאות מצטרפים.

אלונה, אני רוצה לספק לך שגם אני לבשתי שחור למשחק האחרון. קראתי את הצהרות המחאה שנשלחו לתקשורת אל הפלאייר שהכיל את המילים "כפי שאנחנו לא מעודדים אנחנו גם לא מקללים". כנראה שאנחנו לא שולטים בעצמנו. כנראה שאם אנחנו מארגנים מחאה שאנחנו לא שולטים בה כבר עדיף לעודד.

בדיעבד, במהלך המשחק אחד מהמעודדים (שדווקא לבש אדום) שיכנע אותי שזה לאו דווקא כדאי שגיא עזורי ילך כבר עכשיו (הוא לא שכנע אותי שהוא מאמן טוב, פשוט עדיף לדעת שמאמן יכול לקבל כאן קרדיט). יכול להיות שהייתי אמורה ללבוש אדום.

אבל זה לא משנה דבר או חצי דבר, אני כחלק מהקהל בשחור, שאומנם לא קיללה לרגע אבל גם לא אמרה 'אם מקללים אז למה שאני לא אעודד?' אשמה במה שקרה לעזורי. אשמה כי נתנה במה למקללים. אשמה שנתנה במה לפושעים (כן, אוהדים יקרים, פושעים) שטרחו לתקוף את עזורי. שהראה כה הקהל שלנו נאיבי כשהעדיף לחשוב שהוא ממציא זאת.

ברגע שהתחילו הקללות, המחאה הייתה צריכה להפסיק, כיוון שאנחנו לא בוגרים מספיק לא הצלחנו להודות בכך.